סוצ'יבה

סוצ'אבה (ברומנית: Suceava, בפולנית: Suczawa, ביידיש: שאָץ (נהגה "שוֹץ"), באוקראינית: Сучава) היא בירת מחוז סוצ'אבה שבדרום בוקובינה, צפון רומניה. העיר חולשת על עמק שבו זורם נהר בשם זהה.
השם ההונגרי המקורי של המקום הוא Szűcsvár ומובנו "עיר הפרוונים".
בין השנים 1565-1348 הייתה סוצ'אבה בירת נסיכות מולדובה. העיר נזכרת פעם ראשונה במסמך משנת 1388 כשהייתה בשלטונו של הנסיך פטרו מושט (Petru Muşat), שליט נסיכות מולדובה בין השנים 1391-1375. הנסיך שטפן הגדול מת בה ב-1504, ועל שמו "מצודת שטפן הגדול". הוא בנה כנסייה כל פעם שניצח אוייב. אלכסנדרו לאפושניאנו שהיה נסיך מולדובה פעמיים ובתחילת תקופת נסיכותו השנייה (בין אוקטובר 1564 ל-5 במאי 1568) העביר את הבירה ליאסי (תקופת נסיכותו הראשונה הייתה בין ספטמבר 1561 ל-18 בנובמבר 1552).
ב-1600 מיכאי האמיץ כבש את העיר במטרה לאחד את ולאכיה, מולדביה וטרנסילבניה ולקבוע בה את בירתו, אך הוא נוצח.
חבל בוקובינה כולו הייתה בשליטה אוסטרית של בית הבסבורג (עד 1867) וקיסרות אוסטריה-הונגריה בשנים 1918-1775.
ב-1787 אוחדה בוקובינה עם גאליציה.
לאחר מלחמת העולם הראשונה החבל הפך להיות חלק מרומניה הגדולה.
היהודים בסוצ'יבה
1870 ועד תחילת מלחמת העולם הראשונה
בסוצ’בה הייתה קהילה ענפה עם ועד קהילה שדאג לצרכים הדתיים של היהודים שמרביתם היו שומרי מסורת. במרכז העיר הייתה משחטה לעופות ואחת נוספת למרגלות המצודה של "שטפאן צ'ל מרה" וכך סופק בשר כשר לקהילה.
אחוז נכבד מהאוכלוסייה בעיר היה יהודי כך שלקראת שנת 1880, מתוך 10,104 תושבי העיר 3750 מתוכם היו יהודים שהיווי 37.1% מתוך אוכלוסיית העיר. בתחילת המאה ה- 20 מספר היהודים הכפיל את עצמו.
סוצ'בה תמיד הייתה מרכז של אנשים משכילים, מספר התלמידים היהודים היה גבוה ועד לסיפוח בוקובינה לרומניה, היו בה מספר גדול של סוחרים ורק בעלי מלאכה מעטים. האוכלוסיה היהודית הייתה מאוד פעילה והיה לה תפקיד חשוב בחיים הציבורים.
ניתן לראות במפת שימושי קרקע משנת 1856 את מרכז העיר ואת ריכוז האוכלוסייה היהודית באזור זה (החלק המודגש), מה שמסמל את מעמדם המרכזי של יהודי סוצ'בה וכוחם בעיר ובאיזור כולו.

בין שתי מלחמות עולם
משטר דמוקרטי נכפה על רומניה לאחר מלחמת העולם הראשונה בעקבות חוזה וורסאי: השלטונות כיבדו פחות או יותר את מתן הזכויות ליהודים (ולמיעוטים נוספים) למרות הסנטימנטים האנטישמיים שפשו ברומניה. השלטונות שאפו לצמצם ולסלק את נוכחות היהודים בחיים הציבורים והסטודנטיאליים.
עם עליית הנאצים לשלטון חל שינוי קיצוני ביחס יהודים-נוצרים. בתקופה זו פעלו ברומניה מפלגות אנטישמיות קיצוניות ("משמר הברזל" / "הלגיונרים" ועוד) שהסיתו נגד היהודים ע"י העיתונות ובעד פעולות רצח בטענה "שהיהודים מקלקלים ומזהמים כל דבר במדינה".
בשנת 1935 דרשן המפלגות האנטישמיות שכל מקומות העבודה ותפקידי הניהול יעברו לידי רומנים. היו אלו גזירות משפילות ומדכאות שרוששו את היהודים. לגל גובר זה של אנטישמיות, יהודי סוצ'בה הגיבו בנשק היחיד שעמד לרשותם והוא החרם: בתגובה לגזירה, יהודים רבים הפסיקו לעשן, רופאים לא כללו במרשמים תרופות מתוצרות גרמניות והרוקחים הפסיקו לקנות תרופות ממדינה זו. סרטים גרמנים הוצאו מבתי קולנוע בבעלות יהודית וספרים וחוברות הורחקו מספריות. אך המצב רק החמיר ובשנת 1940 הונהג "numerous nullus" שאסר על היהודים ללמוד בבתי הספר הרומנים.
האנטישמיות השפיעה רבות על הפעילות הציונית החלוצית בסוצ'בה שהלכה וצברה תאוצה. מספר רב של צעירים עלו לארץ ישראל, חלק מהם לאחר שעברו הכשרה. הבקשות לעלייה הלכו וגברו, ומנגד, הסרטיפיקטים (אישורי העלייה) שהוענקו ע"י השליט המנדטורי הבריטי היו מועטים. בעקבות זאת, רבים מיהודי סוצ'בה לא הצליחו לעלות ונשארו להתמודד עם גורלם המר שציפה להם.
בזמן ולאחר מלחמת העולם השנייה
במלחמת העולם השנייה מצב היהודים הורע באופן קיצוני והאנטישמיות הגיע לשיאה כאשר הרג יהודים ופוגרומים היו מנת חלקם של רבים. מספר רב של יהודים נרצחו או נשארו נכים לכל חייהם ע"י זריקתם מרכבות תוך כדי נסיעה.
בסוצ'בה הוטלו על התושבים היהודים גזירות רבות. למרות זאת, אלפי יהודים שגורשו מעיירות וכפרים ראו את סוצ'בה כמקום מפלט. פליטים יהודיים חסרי כל מצאו מקלט בבתי יהודים ובבתי כנסת והקהילה דאגה לרווחתם. בין 30 ל- 40 גברים מהעיר הוחזקו כבני ערובה בבית הכנסת הגדול (ה"טמפל") ובבית המדרש. שם היו אמורים להיות ערבים לשלומם של החיילים הגרמנים והרומנים מכיוון שיחידות של הצבא הגרמני השתקעו בעיר. לאחר מכן הוחזקו גם נשים כבנות ערובה והוחלפו כל שבועיים. בנוסף, יהודים אולצו לעבוד בכפייה בבית החולים הצבאי. שיא הרדיפות הגיע לגירוש היהודים לטרנסניסטריה ב-9 וב- 10 באוקטובר 1941.
ישנם יהודים שברחו מרומניה לברית המועצות עקב הרדיפות ב- 1940 וחזרו אחרי המלחמה לסוצ'בה כך שמספר היהודים בסוצ'בה אחרי המלחמה הגיע לכ- 6000 יהודים (גם מצ'רנוביץ ובוקובינה הצפונית ועוד). ההתיישבות המחודשת בעיר היתה קשה. חלק מהחוזרים לא יכלו להתיישב בבתיהם הישנים, מכיוון שבתיהם נתפסו ע"י אחרים שפלשו לדירות הריקות שהשאירו היהודים שגורשו או ברחו.
תקופת השלטון הקומוניסטי – תקופת התארגנות מחדש
בתקופה זו הוקמה קהילה יהודית שהיתה בעצם בשליטת הקומוניסטים כי כל ראשי הקהילה היו חברים במפלגה הקומוניסטית.כמו כן, בתקופה זו, הג'וינט סייע רבות ותרם לקהילה מאוכל ועד ביגוד, עזר בשיפוצם של בית הכנסת הגדול (שרק קירותיו נשארו עומדים) ובית הקברות. בנוסף, נפתח בית ספר תיכון.
השפה העברית נלמדה בעיר והייתה שחיטה כשרה. חלק גדול מהנוער היה שותף בתנועות נוער ציוניות ואף קיבל הכשרה לעליה עתידית, וחלק המשיך לאחר לימודי התיכון לאוניברסיטאות.
יהודים רבים קיבלו בחזרה את בתיהם ונפתחו מחדש העסקים היהודיים. חשוב לציין שבעת שהאוכלוסייה התבססה בעיר, הציונות והעלייה לישראל (בצורה לגאלית או לא) התעוררו בקרב צעירים ומבוגרים כאחד ורבים עלו לארץ. כתגובה לכך, כמשקל נגד לשאיפת היהודים לעלות ארצה, הוקם מטעם השלטונות הועד הדמוקרטי האנטי-ציוני היהודי C.D.E במטרה לשכנע יהודים להישאר ברומניה. חלק קטן מיהודי סוצ'בה חשבו שחברה עם עקרונות סוציאליסטים מסוגלת לפתור את בעיות האנושות ואת בעיות היהודים בפרט, ולכן תפסו עמדות חשובות בפוליטיקה (מפלגות קומוניסטיות, ממשלה וכו'), במערכת המשפט ובאקדמיה.
עם קום המדינה, במאי 1948, נפתחו שערי רומניה ויהודי סוצ'בה הגישו בהמוניהם בקשות לעלייה. רק מעטים, הקומוניסטים, לא ביקשו היתר עלייה.
במרץ 1949 הוציאו השלטונות את הפעילות הציונית אל מחוץ לחוק והחלו לבצע מעצרים של פעילים ציוניים. כתוצאה מכך, חלק מהארגונים היהודיים ירדו למחתרת (דוגמת בית"ר).
עקב רישומם לעלייה, לקראת סוף 1953 סולקו רבים מהיהודים מעבודתם ומלימודם באוניברסיטאות. ב- 1956 ה C.D.E חדל לפעול בשל כשלונו בפעולות נגד הציונות. ממשלת רומניה פרסמה צו המחייב מסירת מטבעות זהב ומטבע זר לשלטונות והאוסר על החזקתם בידיים פרטיות. הדבר גרם להרעה נוספת ביחס כלפי היהודים. מי שפעל בניגוד לצו הממשלה עונה, נכלא ולפעמים נשלח לעבודות פרך.
גלי עלייה נוספים לארץ ישראל היו בשנות ה- 70 וה- 80, ואלו הם שהביאו, לבסוף, את הקהילה היהודית בסוצ'בה למצבה הנוכחי.
העיר והקהילה היום
חשוב לזכור שגורל יהודי סוצ'בה היה שונה מגורל יהודי יאסי. יהודי סוצ'בה גורשו מבתיהם למחנות וגטאות המוות שבטרנסניסטריה ורק מעטים מבני הקהילה חזרו הביתה, רובם ניספו שם.
הקהילה שנבנתה בסוצ'בה לאחר המלחמה הייתה מורכבת ברובה מניצולים ותושבים אחרים שהגיעו מחבל בוקובינה (בעיקר מצפון בוקובניה) לאחר שחזרו לרומניה, כי לא רצו להישאר תחת כיבוש סובייטי. בנוסף הגיעה עוד אוכלוסיה יהודית רומנית מערים וכפרים מהאזור שחזרו לעיר ולא לכפר כי היה הרבה יותר קשה בעיירות באותה התקופה.
כ- 6000 יהודים חיו בעיר אך מהר מאוד מספר זה ירד. רוב היהודים עזבו את סוצ'בה ועלו לישראל כבר בתחילת שנות ה- 50. עד סוף שנות ה- 70 היו בעיר רק כ- 600-700 יהודים. מספר לא מבוטל של יהודים מסוצ'בה הגיע לארצות המערב (גרמניה, צרפת, ארה"ב קנדה ועוד).
כיום נשארו בסוצ'בה כ- 70 יהודים, רובם מעל גיל 60 והם שומרים על יהדותם באופן סמלי - עקב גילם קשה להם לבצע את הלכות הדת. בית הקהילה מסייע להם ומארגן להם פעילות בעיקר בתקופת החגים.