סבי נתנאל עמית עבר את השואה ברומניה. לאחר המלחמה עלה לארץ בעזרת עלית הנוער על האוניה עצמאות - פאן–קרשנט. אציג את סיפורו כפי שסבי סיפר אותו בספר שכתב ובהצגה שהשתתף.
"ב-22 לדצמבר 1947 עליתי על רכבת בלווית חברי התנועה. כעבור יומיים חצינו את הגבול לבולגריה. ב-25 לדצמבר הגענו לנמל בורגאס בבולגריה. בעליה שלי השתתפו מעל 15,000 עולים כ-8,000 עולים בכל אוניה.עלינו על אוניה ששמה הוסב ל"עצמאות". גרנו באוניית משא שבביתנה סודרו 4 קומות תאים די צפופים. סידרו את קבוצתי מאותה עיר בקומה 2 מלמעלה, זה נחשב לטוב. ארגון העולים דאג לנו וצוידנו במזון, שמיכות וכרית, בגדים הבאנו מהבית. כעבור יומיים יצאנו לדרך. כעבור יום כבר הגענו למיצרי בוספור. המראה היה מרהיב לעיינים ממקום התצפית על סיפון האוניה. בהמשך עברנו בים השיש כשבסוף היום הגענו למיצרי הדרדנלים. שוב, ראינו הכול, כי הורשנו לעלות כל פעם לסיפון האוניה. במיוחד אנו הילדים הסקרנים. עכשו עברנו לים האיגיי סמוך לחופי יוון שמימיו היו יותר כהים. לפתע הבחנו ב-2 משחתות בריטיות, מלוות אותנו. כעבור כמה שעות הצטרפו 2 נוספות וככה בהמשך זכינו לליווי של 10 משחתות. לידנו שטה איתנו יחד עוד אוניה, אחת כמונו בשם "קיבוץ גלויות". גודל האניות הרשים הפעם את הבריטים, כי חששו שאולי יש עליהן אמצעי לחימה, לכן נמנעו להתקרב אלינו יותר מדי, בהמשך השיט הגענו כמעט לחופי הארץ. משחתות בריטיות חסמו את האוניות שלנו ולאט הסיטו אותנו לכיוון קפריסין. הגענו ללפמגוסטה עיר נמל. ירדנו מהאניה והועלינו למשאיות שחיכו, נסענו כשעתיים וקבוצתנו הגיע למחנה 69 שהוכן עבורנו. זה היה ב- 5.1.48 יום חורף מעונן אך ללא גשם. לפני הכניסה בשער המחנה, התיזו עלינו לחיטוי די.די.טי. ואילו ביד הושיטו לנו קופסה מפח בצבע זית-ירוק יפה. זו הכילה מזון ל-48 שעות ובין השאר ממתקים ואפילו שוקולד גדול. מיקמו אותנו באוהלים של כל אחד עבור 8 איש. למחרת מדריכים שלנו קיבלו פיקוד עלינו. מיינו וסידרו אותנו לקבוצות גיל, ידיעה בעברית, כושר פיזי, ידע במלאכת יד וכד'. אחר כך הסתדרנו באוהלינו כך שכל החפצים שהבאנו הורמו מעל המיטה. באותו יום הוצפו האוהלים עד לגובה של כ- 50 ס"מ. במשך הזמן למדנו עברית על פי רמות וכן ידיעת הארץ וצרכי הגנה אישיים. כל יום הביאו אספקת מזון סיגריות שהועברו במשך הזמן לחדרי האוכל במרוכז לחלוקה בין העולים. לא סבלנו מרעב, היה די אוכל ואפילו מגוון, כי מסתבר שהג'וינט שלח לנו שפע מזון, מעבר לחלוקה מהבריטים.
לקח עבורי עם קבוצתי פחות מ- 100 יום עד שאלו שגילם עד גיל 15 הורשו להגיע לישראל המנדטורית בהסכמה חוקית. למרות שהייתי בן 15 וחצי רשמו אותי פחות שנה וכך גם אני זכיתי להיכלל בין העולים לארץ כדין. עלי לציין ששהותנו בקפריסין לא בוזבזה לבטלה, המדריכים חלקם מהארץ ניהלו אותנו לחיי חברה תוססים כולל גם ספורט וגם חוגים לעברית. כל ערב היו שירה, הופעות ריקודים וכיף.
ב-23 למרץ 1948 עלינו ילדי עליית ילדים זוהי הקבוצה שלנו, לאוניה "דולורס" היוונית כלי שיט המיועד ל- 120 איש. אנו מנינו רק 90 איש כולל 2 מדריכים. על האוניה היה שפע של אוכל טוב. לקטנים יותר גם ממתקים, לכולם גלידה ואז התנפלו וזללו בלי חשבון. התוצאה הייתה שהקאנו בלי הפסק גם מטלטולי האוניה. למחרת בבוקר מוקדם התקרבנו לנמל חיפה, בו היינו אמורים לרדת לחוף. אולם ערבים גרשו אותנו ואיימו עלינו שסופנו לא יהיה טוב אם נעיז לרדת לחוף. הופנינו לנמל תל-אביב, התקבלנו שם בשמחה גדולה ובקבלת פנים עליזה ומכובדת. ציידו אותנו בשפע תפוזים וממתקים. בגמר החגיגה עלינו לאוטובוסים שהסיעו אותנו לבית העולים ברעננה. אותו ערב היה למעשה יום פורים. התארגנו שם באוהלים. בימים הבאים חילקו את הילדים לישובים ומוסדות שונים ברחבי הארץ. אני נמניתי עם עוד 27 ילדים שנועדו לחיות במושב רישפון. כל אחד מאיתנו נקלט אצל משפחה מקומית. הסבירו לנו שמטרת הסידור הזה במשפחות כדי לתת לילדים כמונו, הרגשת בית אך גם מחוסר מקומות במוסדות או בקיבוצים. המשפחות אמורות לחנך ולקבל עזרה מאיתנו במשק שלהם, כדי שנחוש ונלמד עבודת החקלאים, אולם יחד עם זאת ללמוד בבית ספר בכיתות עולים. כדי להשתלב בחיי החברה בארצנו. אנו זכינו במדריך נחמד ומסור שדאג לכל צרכנו ולחיי החברה בשעות הפנאי, בערבים וסופי שבוע גם בחגים ובכלל זה חופשות וגם טיולים. למדנו כל יום אחרי הצהרים 4-5 שעות. אחרי העבודה וארוחת צהרים."
"ב-22 לדצמבר 1947 עליתי על רכבת בלווית חברי התנועה. כעבור יומיים חצינו את הגבול לבולגריה. ב-25 לדצמבר הגענו לנמל בורגאס בבולגריה. בעליה שלי השתתפו מעל 15,000 עולים כ-8,000 עולים בכל אוניה.עלינו על אוניה ששמה הוסב ל"עצמאות". גרנו באוניית משא שבביתנה סודרו 4 קומות תאים די צפופים. סידרו את קבוצתי מאותה עיר בקומה 2 מלמעלה, זה נחשב לטוב. ארגון העולים דאג לנו וצוידנו במזון, שמיכות וכרית, בגדים הבאנו מהבית. כעבור יומיים יצאנו לדרך. כעבור יום כבר הגענו למיצרי בוספור. המראה היה מרהיב לעיינים ממקום התצפית על סיפון האוניה. בהמשך עברנו בים השיש כשבסוף היום הגענו למיצרי הדרדנלים. שוב, ראינו הכול, כי הורשנו לעלות כל פעם לסיפון האוניה. במיוחד אנו הילדים הסקרנים. עכשו עברנו לים האיגיי סמוך לחופי יוון שמימיו היו יותר כהים. לפתע הבחנו ב-2 משחתות בריטיות, מלוות אותנו. כעבור כמה שעות הצטרפו 2 נוספות וככה בהמשך זכינו לליווי של 10 משחתות. לידנו שטה איתנו יחד עוד אוניה, אחת כמונו בשם "קיבוץ גלויות". גודל האניות הרשים הפעם את הבריטים, כי חששו שאולי יש עליהן אמצעי לחימה, לכן נמנעו להתקרב אלינו יותר מדי, בהמשך השיט הגענו כמעט לחופי הארץ. משחתות בריטיות חסמו את האוניות שלנו ולאט הסיטו אותנו לכיוון קפריסין. הגענו ללפמגוסטה עיר נמל. ירדנו מהאניה והועלינו למשאיות שחיכו, נסענו כשעתיים וקבוצתנו הגיע למחנה 69 שהוכן עבורנו. זה היה ב- 5.1.48 יום חורף מעונן אך ללא גשם. לפני הכניסה בשער המחנה, התיזו עלינו לחיטוי די.די.טי. ואילו ביד הושיטו לנו קופסה מפח בצבע זית-ירוק יפה. זו הכילה מזון ל-48 שעות ובין השאר ממתקים ואפילו שוקולד גדול. מיקמו אותנו באוהלים של כל אחד עבור 8 איש. למחרת מדריכים שלנו קיבלו פיקוד עלינו. מיינו וסידרו אותנו לקבוצות גיל, ידיעה בעברית, כושר פיזי, ידע במלאכת יד וכד'. אחר כך הסתדרנו באוהלינו כך שכל החפצים שהבאנו הורמו מעל המיטה. באותו יום הוצפו האוהלים עד לגובה של כ- 50 ס"מ. במשך הזמן למדנו עברית על פי רמות וכן ידיעת הארץ וצרכי הגנה אישיים. כל יום הביאו אספקת מזון סיגריות שהועברו במשך הזמן לחדרי האוכל במרוכז לחלוקה בין העולים. לא סבלנו מרעב, היה די אוכל ואפילו מגוון, כי מסתבר שהג'וינט שלח לנו שפע מזון, מעבר לחלוקה מהבריטים.
לקח עבורי עם קבוצתי פחות מ- 100 יום עד שאלו שגילם עד גיל 15 הורשו להגיע לישראל המנדטורית בהסכמה חוקית. למרות שהייתי בן 15 וחצי רשמו אותי פחות שנה וכך גם אני זכיתי להיכלל בין העולים לארץ כדין. עלי לציין ששהותנו בקפריסין לא בוזבזה לבטלה, המדריכים חלקם מהארץ ניהלו אותנו לחיי חברה תוססים כולל גם ספורט וגם חוגים לעברית. כל ערב היו שירה, הופעות ריקודים וכיף.
ב-23 למרץ 1948 עלינו ילדי עליית ילדים זוהי הקבוצה שלנו, לאוניה "דולורס" היוונית כלי שיט המיועד ל- 120 איש. אנו מנינו רק 90 איש כולל 2 מדריכים. על האוניה היה שפע של אוכל טוב. לקטנים יותר גם ממתקים, לכולם גלידה ואז התנפלו וזללו בלי חשבון. התוצאה הייתה שהקאנו בלי הפסק גם מטלטולי האוניה. למחרת בבוקר מוקדם התקרבנו לנמל חיפה, בו היינו אמורים לרדת לחוף. אולם ערבים גרשו אותנו ואיימו עלינו שסופנו לא יהיה טוב אם נעיז לרדת לחוף. הופנינו לנמל תל-אביב, התקבלנו שם בשמחה גדולה ובקבלת פנים עליזה ומכובדת. ציידו אותנו בשפע תפוזים וממתקים. בגמר החגיגה עלינו לאוטובוסים שהסיעו אותנו לבית העולים ברעננה. אותו ערב היה למעשה יום פורים. התארגנו שם באוהלים. בימים הבאים חילקו את הילדים לישובים ומוסדות שונים ברחבי הארץ. אני נמניתי עם עוד 27 ילדים שנועדו לחיות במושב רישפון. כל אחד מאיתנו נקלט אצל משפחה מקומית. הסבירו לנו שמטרת הסידור הזה במשפחות כדי לתת לילדים כמונו, הרגשת בית אך גם מחוסר מקומות במוסדות או בקיבוצים. המשפחות אמורות לחנך ולקבל עזרה מאיתנו במשק שלהם, כדי שנחוש ונלמד עבודת החקלאים, אולם יחד עם זאת ללמוד בבית ספר בכיתות עולים. כדי להשתלב בחיי החברה בארצנו. אנו זכינו במדריך נחמד ומסור שדאג לכל צרכנו ולחיי החברה בשעות הפנאי, בערבים וסופי שבוע גם בחגים ובכלל זה חופשות וגם טיולים. למדנו כל יום אחרי הצהרים 4-5 שעות. אחרי העבודה וארוחת צהרים."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה