סיפורים אישיים של יהודי סוצ'בה והסביבה,סיפורו של נתנאל עמית (ווקס)

ראיתי אוויר עולם בשבת 14.5.32 בסוצ'בה, בדירת הורי ברחוב הראשי כמקובל באותם ימים. אמי מינה ואבי מילו ווקס נישאו שנה קודם כן, בינתיים סבי נתנאל (סנל) דלפן נפטר, לכן נקראתי על שמו. לסבי וסבתי היו 7 ילדים, אמי היתה בת הזקונים וירשה את חנות הספרים ומכשירי הכתיבה, וכן סוכנות אזורית לשמרים. הפירמה נשאה את המותג "לַה דלפן". סבי שמקורו מגליציה היה תלמיד חכם (אף כי אפיקורס), היה בקיא בשפת העברי ומכאן שאהב להנחיל מידיעותיו לכל תושבי שוץ המעוניינים בכך. הדחף לכך בא מהיותו ציוני מענף הציונות של "אחד העם", אותו הכיר אישית. כשמלאו לי שלוש הובאתי לראשונה, לגן הילדים היהודי של הקהילה בעיר בהנהלת הגננת בלנקה איזוליס, אישיות פדגוגית למופת, שאותה ממש אהבתי ונשארתי כ 4 שנים בחסותה החינוכית. למדתי אצלה עברית ותורה עד גיל 6, במקום ללכת לחדר. ב 1 בספטמבר 1939 התחלתי ללכת לבית הספר העירוני לבנים בעיר. מורי היה האדון שלוסר, מחנך חביב בכלל ועלי בפרט. למדתי בשקידה והייתי בין התלמידים הטובים ביותר בכיתתי.
כידוע, ממש באותם ימים פרצה מלחמת העולם השנייה. בין חברי שהיו יהודים, החבר הטוב באמת היה מילוצו אורנדוביץ' שהיה במקרה הבן של מפקד ה"גרדה דה פייר" (הלגיונרים הפשיסטים באותה תקופה) ולא הפסיק חברותו עמי. עד סוף קיץ 1940 לא נגעו ביהודים, למרות שהסימנים הראו שזה עומד לבוא ואכן בתחילת ספטמבר 1940 יצא צו שיהודים לא יכולים ללמוד בבית ספר ציבורי. למזלי האישי, אבי היה בעל זכויות מיוחדות (קטגוריה 2), כי סבי היה לוחם בצבא הרומני במלחמת העצמאות בשנת 1877 נגד הטורקים. לכן רק אנוכי ובנימין וולף הורשינו ללמוד כרגיל. בסוף שנת הלימודים השנייה נאמר לנו שזכות זו פגה. לכן כף רגלנו לא תדרוך שם יותר, כשאר היהודים.
גם הורי החלו לסבול ממשמרות הלגיונרים שהרחיקו גויים שרצו לקנות בחנות שלנו. הפרנסה נפגעה גם כשאבי גויס מדי פעם לצרכים הצבאיים המקומיים. בתחילת 1941 יצא צו שיהודים צריכים לענוד על הבגד העליון מגן דוד צהוב. פעילות הלגיונרים החלה להיות מורגשת היטב, בעלי החנויות הוכרחו לצרף גוי רומני כשותף ולבסוף כידוע, ב 9.10.41 הופץ צו שעל כל המשפחות היהודיות להסתלק מהבתים בתוך 48 שעות, עם מטען של עד 100 ק"ג למשפחה בת ארבע נפשות, וכסף מזומן מוגבל, ולהתייצב בתחנת הרכבת בבורדוז'ני. האוכלוסייה היהודית חולקה לשלושה מועדי הגעה: 9, 10, 11 באוקטובר 1941.
פניקה ומתח שררו, משפחתנו התארגנה איכשהו כולל תפירת דברי ערך בבגדים ובנעליים, בתחנה העמיסו אותנו, כשאר היהודים, בקרונות בהמות בצפיפות נוראה ללא תנאים סניטריים מינימליים ויצאנו בליל קור, ליעד בלתי ידוע. אחרי כשלושה ימים הגענו לאטאקי, בבסרביה על שפת הדנייסטר, שם זירזו אותנו לרדת להסתדר בשיירה ואוחסנו במחסנים במין שטח הפקר. במקום זה חילצנו עצמותינו למשך מספר ימים. מהכסף הרומני שהיה ברשות אבי הוא קנה קצת מזון. נאמר לנו שהחבילות שלנו צריכות להצטמק כדי שנוכל לעבור במעבורת אל העיר מוגילב בגדה השנייה.
כשהגענו לטרנסניסטריה, אבי ואמי היו בני 36, אני בן 9 ואחותי בת 4. תחילת נובמבר החורף החל לתת אותותיו. במאמץ משפחתי משותף עם החיוני שבחפצים (את היתר אבי הצליח למכור בקושי) הגענו למוגילב הדחוסה מגורשים כמונו, למלון מוזנח, לפינה שהוקצתה למשפחתנו. כאן חיכינו להמשך דרכנו לעתיד לא ידוע. החיים לאלו שהחזיקו מעמד היו מיום ליום ומשעה לשעה, לא כולם החזיקו מעמד וכילד זכורות לי תמונות מאטאקי וגם ממוגילב, של זקנים נופלים, חולים. כעבור שלושה ימים משפחתנו נעה ברגל עם עוד כ 300 איש כולל ילדים לכיוון שארגורוד. השיירה הובלה על ידי 5 חיילים רומנים, שזירזה את האנשים והמתמהמה זכה למכת קת רובה ללא רחם. היו גם כ 4 עגלות שהועמסו ברוב המטען וגם זקנים וטף יכלו לזכות בהסעה בתורנות. כל יום התקדמנו כ 20 ק"מ ובערב היום השלישי הגענו לשארגורוד. כל אחד קיבל כתובת ואנחנו הגענו עם עוד שלוש משפחות לארון גדליה, יהודי מקומי בעל משפחה של 5 נפשות שחיה בדירה של כ 60 מ"ר, נדחסנו בה 21 איש. התנאים הסניטריים שאפו לאפס: להתרחץ ממש פעם בשבוע עם שלג, לצרכים רצנו החוצה עד ק"מ לתעלות על יד הנהר המקומי. מזון הושג רק אם נותר לך מה למכור או בחליפין כנגד בגדים. הרעב החל לתת אותותיו וכן מחלת הטיפוס. כך זה נמשך שמונה חודשים. גייסו את אבי ואמי לעבודת פרך - בסלילת כביש 30 ק"מ מזרחית לשארגורוד. למזלנו קיבלו הם רשות לקחת אותנו הילדים עמם, כי יחסית, לא היה שם צפוף כל כך. שיכנו אותנו יחד עם שאר האנשים עד גיל 40, ברפת גדולה של הקולהוז המקומי. מיטותינו היו מצע קש, התכסינו עם מה שיש לכל אחד מהבית. האוכל היה דייסה מגעילה משיבולת שועל פעמיים ביום. לעתים המתיק אבינו את האוכל בקצת חלב שקנה. פעמיים בשבוע קיבלנו כיכר לחם לכל המשפחה. למזלנו אנו הילדים עד גיל 12 היינו חופשיים וכך ליקטנו בשדות מסביב קצת ירקות ולעתים איזה פרי.
כך זה נמשך יותר משנה, עד אוגוסט 1943, אז נפסק פרויקט סלילת הכביש, הגרמנים החלו לסגת ממזרח עקב התבוסה בסטאלינגרד, ואכן הגיעה פקודה לנטוש מיד את המחנה. עכשיו אין כפייה, אין בעל בית, אבל גם אין דייסה. נאלצנו לנדוד למקום יישוב והגענו במזל אחרי שלוש שעות הליכה למורפה, עיירה עם קהילה יהודית. בראשה עמד בן עירנו מר בקל, בצר לנו, ביקשנו עזרה להיקלט במקום. הוקצה לנו חדרון כוך בכניסה לבית מגורים, שגודלו 3 על 2.5 מ' ובתוכו פינת בישול. אבי אסף קרשים בחוצות, ומהם בנינו מעין מיטה - פריץ' - לארבעתנו. הבאנו מהשוק הסמוך קש שעליו פרסנו שמיכה לכולנו ולראשנו שמנו את תרמילינו. אוכל קיבצנו משכנים שמצבם טוב משלנו, אבל אז מצא אבי באחד מבגדינו מבית, מטבע זהב שמיהר למכרו והתחיל לסחור כדי לפרנסנו. בינתיים בחזית המזרחית הקרובה אלינו נשמעו רעמי התותחים של הצבא האדום שהתקדם. המצב היה מסוכן כי עם הנסיגה של הגרמנים והדוברוולצים, האוקראינים חיפשו נקם ביהודים והיינו צריכים להתחבא כדי לשרוד. בשוק אבי הצליח לקנות מלבד מזון גם כמות עלי טבק יבשים ואלו שימשו אותנו כמטבע בכל מקום. כך יצאנו לדרך, קודם לדז'ורין, שם אחות אמי ציידה אותנו במעט אוכל ומשם לגבול הדנייסטר ואחר כך לפרוט. נסענו ברכבת של החיילים הרוסים שהסכימו להעלות אותנו, בדרך רצו לגייס את אבא שטרם מלאו לו 40 אבל מתוך רחמים עלינו הילדים, שגם שרנו שירים רוסיים, הם ויתרו. כך הגענו לגבול, אך התבשרנו שממש היום נסגר הגבול ואין מעבר. למזלנו באה לקראתנו איכרה רומנייה, שעזרה לנו בכך שהעבירה אותנו בסירתה את הפרוט ואחסנה אותנו בביתה. זאת בתמורת חופן טבק לבעלה שעישן. לאחר ארוחה אנושית ושינה נהדרת, בפעם הראשונה זה שנים, לקחה אותנו השכם בבוקר בעגלתה עם קש מעלינו לצומת דרכים מחוץ לתחום המסוכן. שוב השגנו הסעה בעגלה שיעודה דורוהוי וכאן פגש אבי קרובים ששרדו ברומניה כל השנים האלה, ושלמרות מצבם הקשה, עזרו לנו בכול.
לסוצ'יבה הגענו לבושי שק, עם מעט מטען וקצת טבק. המחזה היה קשה: הבית שגרנו בו היה תפוס, הכול בעיר נראה לנו עזוב ומופקר. השתלטנו על חנות שהשתייכה לאחות אמי לפנים, ועל כל החדרים הסמוכים שהיו נטושים. אני מצאתי חנות מכולת גדולה עם הרבה סחורות עזובות. כל המשפחה התגייסנו, ניקינו את המגורים והחנות והעברנו לשם סחורות. כך התחלנו חיים חדשים ביולי 1944. כעבור כחודש נכנע המלך הרומני וחתם על שביתת נשק והדרכים נפתחו לתנועה. כך יכולתי להביא סחורה לחנות שחזרה ליעודה המקורי מלפני המלחמה. הצבנו שלט חדש "קולטורה רומניאסקה" והיה נראה לנו שנשתקם.
התחלתי לדאוג ללימודי שהוזנחו למעלה משלוש שנים. הקהילה היהודית שגם החלה להשתקם פתחה בית ספר מיוחד בניהול יהודי אבל עם מורים שכללו גם רומנים וכך הדבקתי בתוך שנה וחצי את החסר. בו בזמן התנועה "הנוער הציוני" עשתה חיל ועוררה פעילות אינטנסיבית, לכן הצטרפתי אליה בגיל 14 ושם עסקנו בלימוד העברית, תולדות הציונות, אקטואליה על ארץ ישראל כולל שירים עבריים, ובמיוחד אחרי כ"ט בנובמבר 1947 אז קראו לעלות לארץ ישראל. בקן הייתי פעיל ב"צופים" תחת הדרכת שמחה וייסבוך שהעביר לנו את הרעיון ואף תמך בעלייה לארץ. ניצלתי גל זה, החלטתי כנער להגשים האידיאל הציוני ומלא התלהבות נעורים, הזכרתי לאמי את צוואתו של סבי והשיר: "שם בארץ חמדת אבות תתגשמנה כל התקוות". יידל טננהאוס עזר לי בשכנוע ההורים ואכן הוצאתי לפועל את התוכנית שנרקמה במוחי, וב 22 בדצמבר 1947 עליתי יחידי מהמשפחה לארץ ישראל. אך במקום לארץ הגעתי עם עוד 15,000 עולים למחנות שהצבא הבריטי הכין בקפריסין. כבן 15 וחצי, שהיתי שלושה חודשים באוהלים, עם הגשמים והבוץ של ינואר, אך הייתי מלא התלהבות ורוחי מרוממת. הסוכנות היהודית סידרה שכל בני 15-14 יוכלו לקבל אישור מהמנדט לעלות כחוק. כך הגעתי לארץ, עם עוד 120 נערים, בחג פורים 24 במרץ 1948. תחילה שהינו בבית עולים רעננה ומשם, אני ועוד 26 נערים ונערות שובצנו במושב רשפון אצל משפחות ותיקות. אני התאקלמתי מהר כי ידיעותי בעברית ובתורה וכן במתמטיקה, היסטוריה וגיאוגרפיה, עלו על של אחרים. אך חיפשתי קשר לאנשי תנועת הנוער הציוני ואז סגרתי מעגל, עברתי ל"ניצנים", מוסד הנוער הציוני, אשר שוקם אחרי הכיבוש המצרי. הייתי שם במחזור המייסדים, התקבלתי מהר בין החברים ובית הספר. עברתי הכשרה וגם הבנתי בחקלאות מהמושב, חצי מהזמן למדתי וחצי שני עבדתי כחולב פרות ברפת הקיבוץ הסמוך.
ביולי 1950 עלו הורי ואחיותי מרומניה. עזרתי להורי להיקלט במעברה של כפר אתא. אני חויבתי להתגייס לשירות סדיר ב 25 באוקטובר 1950 והוצבתי לחיל התותחנים, למגינת לבי. סיימתי את השירות בתור קצין אפסנאות והשתחררתי כי רציתי לחתום לשירות קבע בחטיבה 1 גולני. שלושה חודשים לאחר השחרור התקבלתי למפעל אתא כפקיד, באותם זמנים הייתה זו משימה בלתי אפשרית. כך למעשה הגשמתי את חלקי בקליטה מוצלחת בארץ. כעבור חצי שנה עברנו כל המשפחה לחיפה לאחר שקבלתי קביעות במפעל. השלמתי לימודי תיכון ועמדתי בבחינות בגרות ולאחר מכן בסטיפנדיה של אתא נרשמתי והשלמתי לימודים גבוהים לתואר ראשון בכלכלה וסטטיסטיקה. בשנה האחרונה ללימודי כבר נשאתי אישה, עמה נולדו לי ארבעה ילדים לתפארת, לנו ולמדינת ישראל.
.